היא מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה, ולאורך השנים הפכה לאחת הציירות המפורסמות בישראל. בגיל 91, הובי (אהובה) אלישע, עדיין אוחזת מידי יום את המכחול ומחוללת איתו פלאים, שמוצגים בתערוכות ונמכרים בכל ברחבי העולם. "אני מרגישה שה' מחזיק לי את היד ומצייר דרכי"
בחדר קטן וצנוע, שרצפתו מוכתמת בכתמי צבע, ובתוכו פזורות קופסאות שימורים רבות, מלאות מכחולים וצבעים, ניצבת הובי (אהובה) אלישע, בת ה-91, ומציירת מידי יום במשך שעות. עוד לפני שהיא מתחילה לגעת בקנבס, כבר רואה הובי בעיני רוחה מה בדיוק יהיה עליו, ויחד עם העובדה שציוריה מלאים בפרטים קטנים ומדויקים, מלאי חיות ויופי, אין לה צורך לראות אותם מולה באופן חי, שכן הכל נמצא אצלה בראש.
בין ציוריה בולטים במיוחד חתונות יהודיות וריקודים חסידיים, כמו גם נופי ילדותה מאנגליה הרחוקה, וכן סיפורים מהתנ"ך, שמקבלים תחת מכחולה חיים חדשים. על אף גילה המתקדם והעובדה שהיא לא תמיד לחלוטין בקו הבריאות, על מלאכת הציור שמחיה אותה כל כך, היא לא מסוגלת לוותר. מידי יום לקראת הצהריים, לאחר ששעות הבוקר שלה מוקדשות ללימוד ולתפילה, נכנסת הובי לחדר העבודה ומציירת עד הערב. היא עצמה כמעט ולא יוצאת מהבית, אולם נופים מרהיבים ועולמות שלמים של יופי, יוצאים מידי שבוע מתחת ידיה, לכל רחבי העולם.
בחדר קטן וצנוע, שרצפתו מוכתמת בכתמי צבע, ובתוכו פזורות קופסאות שימורים רבות, מלאות מכחולים וצבעים, ניצבת הובי (אהובה) אלישע, בת ה-91, ומציירת מידי יום במשך שעות. עוד לפני שהיא מתחילה לגעת בקנבס, כבר רואה הובי בעיני רוחה מה בדיוק יהיה עליו, ויחד עם העובדה שציוריה מלאים בפרטים קטנים ומדויקים, מלאי חיות ויופי, אין לה צורך לראות אותם מולה באופן חי, שכן הכל נמצא אצלה בראש.
בין ציוריה בולטים במיוחד חתונות יהודיות וריקודים חסידיים, כמו גם נופי ילדותה מאנגליה הרחוקה, וכן סיפורים מהתנ"ך, שמקבלים תחת מכחולה חיים חדשים. על אף גילה המתקדם והעובדה שהיא לא תמיד לחלוטין בקו הבריאות, על מלאכת הציור שמחיה אותה כל כך, היא לא מסוגלת לוותר. מידי יום לקראת הצהריים, לאחר ששעות הבוקר שלה מוקדשות ללימוד ולתפילה, נכנסת הובי לחדר העבודה ומציירת עד הערב. היא עצמה כמעט ולא יוצאת מהבית, אולם נופים מרהיבים ועולמות שלמים של יופי, יוצאים מידי שבוע מתחת ידיה, לכל רחבי העולם.
אני פוגשת אותה בסלון הקטן שבביתה, הפונה למרפסת גדולה, מלאה בפרחים, כשבקומה שמתחת מתנגנים קולות לומדי תורה, בדירה בה היה בעבר הסטודיו שלה, וכיום מוקדשת לכולל אברכים. "אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מספרת לי, "וכבר כשהייתי ילדה קטנה ציירתי, אפילו על המפה של אמא, למורת רוחה, כמובן. הציור הוא הדרך שלי להביע את עצמי ולצאת אל העולם, ובכל פעם שברצוני לשוטט במרחבים, אני פשוט לוקחת מכחול, ומציירת את מה שאני רוצה".
היא נבחרה על ידי יועץ האמנות הבין לאומי ניקולאס פורסט כאחת מעשרת האמנים הישראלים שכדאי לעקוב אחר יצירותיהם במכירות פומביות, ותמונותיה, המוצגות בגלריה בירושלים ובתערוכות בכל רחבי העולם, נמכרות בעשרות אלפי דולרים.
נודדת בין מדינות
את ילדותה החלה הובי בשכונת הבוכרים בירושלים, בת לאם אחות ולאב איש עסקים, אשר בעקבות עסקיו הרבים, שהה לתקופות ארוכות בחו"ל. "כילדה, אני זוכרת איך הייתי בורחת לשדות סביב השכונה ומטיילת בהם, בלי שאף אחד יידע", היא מספרת. "לפעמים התגעגעתי לאבא, שלא היה הרבה בבית, ובהיותי בת שש, החליטו הוריי לעבור לווינה, לרגל עסקיו. אולם רוחות המלחמה אשר החלו לנשב באזור, הביאו לידי כך שלא נשהה שם זמן רב, ומשם עברנו להתגורר בפראג. שנתיים אחר כך, מצאנו את עצמנו בורחים גם ממנה, והפעם ללונדון, בה היו לנו קרובי משפחה, אך זמן לא רב אחר כך החל ה'בליץ' על לונדון, עם הפצצות כבדות של הגרמנים, ואז העתקנו את מקומנו לעיירה שקטה וציורית בשם 'טורקוויי', הנמצאת בדרום מערב אנגליה".
כילדה קטנה, הספקת לעבור בין ארבע מדינות. איך השפיעו עלייך כל המעברים?
"מצד אחד נהניתי לראות מקומות ואנשים שונים, והיופי הרב שגיליתי סביבי היה לי לעונג רב. מצד שני, כשהגעתי לאנגליה, דיברתי גרמנית וצ'כית, אך אנגלית עדיין לא הבנתי, ולכן היה לי קשה יותר להתערות בחברה ולהצליח בלימודים. המעבר לטורקוויי רק העמיק את המצב, ואני כבר לא ניסיתי להיפתח שוב חברתית, אלא נהניתי להסתובב על חוף הים ובשדות הפורחים. כאחת שמאז ומתמיד אהבה להיות לבד, הדבר כלל לא הפריע לי, ועד היום אני נהנית להיות בעיקר יחד עם המכחול והצבעים".
בחדר קטן וצנוע, שרצפתו מוכתמת בכתמי צבע, ובתוכו פזורות קופסאות שימורים רבות, מלאות מכחולים וצבעים, ניצבת הובי (אהובה) אלישע, בת ה-91, ומציירת מידי יום במשך שעות. עוד לפני שהיא מתחילה לגעת בקנבס, כבר רואה הובי בעיני רוחה מה בדיוק יהיה עליו, ויחד עם העובדה שציוריה מלאים בפרטים קטנים ומדויקים, מלאי חיות ויופי, אין לה צורך לראות אותם מולה באופן חי, שכן הכל נמצא אצלה בראש.
בין ציוריה בולטים במיוחד חתונות יהודיות וריקודים חסידיים, כמו גם נופי ילדותה מאנגליה הרחוקה, וכן סיפורים מהתנ"ך, שמקבלים תחת מכחולה חיים חדשים. על אף גילה המתקדם והעובדה שהיא לא תמיד לחלוטין בקו הבריאות, על מלאכת הציור שמחיה אותה כל כך, היא לא מסוגלת לוותר. מידי יום לקראת הצהריים, לאחר ששעות הבוקר שלה מוקדשות ללימוד ולתפילה, נכנסת הובי לחדר העבודה ומציירת עד הערב. היא עצמה כמעט ולא יוצאת מהבית, אולם נופים מרהיבים ועולמות שלמים של יופי, יוצאים מידי שבוע מתחת ידיה, לכל רחבי העולם.
אני פוגשת אותה בסלון הקטן שבביתה, הפונה למרפסת גדולה, מלאה בפרחים, כשבקומה שמתחת מתנגנים קולות לומדי תורה, בדירה בה היה בעבר הסטודיו שלה, וכיום מוקדשת לכולל אברכים. "אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי", https://www.hidabroot.org/article/1127581 להמשך הכתבה:
